לעולם לא נשכח את אותה השבת השחורה. זאת שגדעה חיים, הרסה משפחות וחיים שלמים של כל תושבי מדינת ישראל.
לעולם לא נשכח את חברינו שיצאו לעשות את מה שהכי אוהבים לעשות: לרכוב, לרוץ, לצאת בשבת בבוקר להנות מהספורט. אך לצערנו חלקם לא חזרו.
בשעה שש וחצי בבוקר שבת היינו אמורים להיפגש במרכז לה-מדווש בקיבוץ בארי. עצרנו בדרך במיגונית בכפר עזה בגלל מטח טילים כבד אפילו בשבילנו, אלו שגדלו בעוטף.
חלקינו עשינו פרסה וחזרנו לבתים וחלקינו נתקלו בדרך במחבלים. כשהגעתי הביתה המחבלים כבר היו גם אצלי בשדרות.
לאחר שעות של אימה ולחץ כשהמחבלים נמצאים בבניין שלנו וברחובות,
כשסרטוני זוועות רצים בוואטצאפ ואנחנו לא מאמינים שדבר כזה יכול לקרות, צוות חילוץ הודיע לנו שכבר אין מחבלים בבניין. יום אחרי עזבנו את הבית ונסענו למרכז עם הילדים.
איבדנו כל תחושת ביטחון, איבדנו את הבית, איבדנו חברים.
אחרי תקופה של חוסר עשייה, דיכאון והלם, מצאתי את עצמי חייב לקום ולשנות משהו. חשבתי מה אני עושה עם החיים שלי?
כל מה שהכרתי כבר לא קיים. לא העבודה, לא השגרה הרגילה, מה שנשאר זה המשפחה ואיך אני ממשיך מכאן?
לא יכולתי לחזור לשגרה שהייתה לפני ואמרתי לעצמי שאני חייב למצוא תעסוקה אחרת המצב יחמיר.
החלטתי שאהיה מרוכז בעשיה למען זיכרונם של החברים שכבר לא איתנו ולזכרם של כל נפגעי השביעי לאוקטובר.
העסק שלי הוא יצור ביגוד רכיבה ולכן חשבתי להוציא חולצות לזכר הרוכבים, החברים שלי שנרצחו, הבנתי שזה לא מספיק וזאת לא המהות.
התחלתי לחלום בגדול בלילות ללא שינה ובעזרת חברים שהוציאו אותי לרכיבה בשביל להוציא אותי מהדיכאון, ישבנו לדבר והרעיונות התגלגלו
וככה נולד פרוייקט ""Never Forget. הרכיבה הזאת החזירה לי את הניצוץ בעיניים והזכירה לי מה רכיבה יכולה לעשות לאנשים.
לכן החלטתי להקים אירוע זיכרון ענק לזכר כל נפגעי השביעי באוקטובר,
במקום שבו גדלנו ואותו אהבנו והיה לנו לבית, שיגיעו אליו אלפי אנשים שיוכלו ללבוש את החולצות לזכר הנרצחים והנפגעים, שימלאו את העוטף בחיים ויעשו מה שכולנו רצינו לעשות באותה שבת –
לצאת בבוקר להנות מהספורט ולחזור בשלום לבתינו ולמשפחותינו.
לעולם לא נשכח את אותה השבת השחורה. זאת שגדעה חיים, הרסה משפחות וחיים שלמים של כל תושבי מדינת ישראל.
לעולם לא נשכח את חברינו שיצאו לעשות את מה שהכי אוהבים לעשות: לרכוב, לרוץ, לצאת בשבת בבוקר להנות מהספורט. אך לצערנו חלקם לא חזרו.
בשעה שש וחצי בבוקר שבת היינו אמורים להיפגש במרכז לה-מדווש בקיבוץ בארי. עצרנו בדרך במיגונית בכפר עזה בגלל מטח טילים כבד אפילו בשבילנו, אלו שגדלו בעוטף.
חלקינו עשינו פרסה וחזרנו לבתים וחלקינו נתקלו בדרך במחבלים. כשהגעתי הביתה המחבלים כבר היו גם אצלי בשדרות.
לאחר שעות של אימה ולחץ כשהמחבלים נמצאים בבניין שלנו וברחובות,
כשסרטוני זוועות רצים בוואטצאפ ואנחנו לא מאמינים שדבר כזה יכול לקרות, צוות חילוץ הודיע לנו שכבר אין מחבלים בבניין. יום אחרי עזבנו את הבית ונסענו למרכז עם הילדים.
איבדנו כל תחושת ביטחון, איבדנו את הבית, איבדנו חברים.
אחרי תקופה של חוסר עשייה, דיכאון והלם, מצאתי את עצמי חייב לקום ולשנות משהו. חשבתי מה אני עושה עם החיים שלי?
כל מה שהכרתי כבר לא קיים. לא העבודה, לא השגרה הרגילה, מה שנשאר זה המשפחה ואיך אני ממשיך מכאן?
לא יכולתי לחזור לשגרה שהייתה לפני ואמרתי לעצמי שאני חייב למצוא תעסוקה אחרת המצב יחמיר.
החלטתי שאהיה מרוכז בעשיה למען זיכרונם של החברים שכבר לא איתנו ולזכרם של כל נפגעי השביעי לאוקטובר.
העסק שלי הוא יצור ביגוד רכיבה ולכן חשבתי להוציא חולצות לזכר הרוכבים, החברים שלי שנרצחו, הבנתי שזה לא מספיק וזאת לא המהות.
התחלתי לחלום בגדול בלילות ללא שינה ובעזרת חברים שהוציאו אותי לרכיבה בשביל להוציא אותי מהדיכאון, ישבנו לדבר והרעיונות התגלגלו
וככה נולד פרוייקט ""Never Forget. הרכיבה הזאת החזירה לי את הניצוץ בעיניים והזכירה לי מה רכיבה יכולה לעשות לאנשים.
לכן החלטתי להקים אירוע זיכרון ענק לזכר כל נפגעי השביעי באוקטובר,
במקום שבו גדלנו ואותו אהבנו והיה לנו לבית, שיגיעו אליו אלפי אנשים שיוכלו ללבוש את החולצות לזכר הנרצחים והנפגעים, שימלאו את העוטף בחיים ויעשו מה שכולנו רצינו לעשות באותה שבת –
לצאת בבוקר להנות מהספורט ולחזור בשלום לבתינו ולמשפחותינו.
